צלצולי פעמונים באוזניים, רעש חרישי של שקיעת בין ערביים שהקדימה לבוא, נוגה עוטף בחמלה קשובה, פרפרים ללא צבע עפים לאחור בהבזקי התפכחות רגעיים. ובסוף היום כשישקטו הפעמונים, תעבור כאן הרוח ללא מילים ותביא בכנפיה את אדוות הגלים.
הרוח מכה על ראשי החשוף, על רגשות שקמלו עם שחר, אוספת את המחשבות אל חיקה וצוררת אותם בסדר מופתי בין כנפיה. וכשהחושך גובר, ובני האדם נמים, יוצאת הרוח בדממה אל בית האריגה, נוטלת חוט ומחט, פורשת את המחשבות על הנול העתיק, ומתחילה לאחות את הכאב.
ואז אני מבין, שבעצם זו הסיבה לנדודי השינה, המחשבות נעות להן מצד אל צד על פי הלחן השקט של המחט.
ושוב מכין את עצמי ללילה לבן, ממתין לרוח שתבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה