ובין הארובות חרך,
ובין החרכים דמעות
ומבעד לדמעות נשקפות,
ערוגות הבושם.
והדמעות מרות הן,
כבדות ממשא אדם.
והאדם נואש הוא,
בדיכאונו שקוע, נרדם.
האם אמצא לי את הדרך,
בו חרך יהיה לסדק,
והסדק לפתחו של אולם ---
יפתח.
ובפתח, קרני אור תשברנה,
מאירות בתקווה,
מעודדות בחיבה,
מסירות ערפל תהיינה.
או שרק חלום כזב הוא,
ובבוקר יתפוגג,
טרם אספיק להתמוגג,
וכבר לא אדעהו.
לאלוהים פתרונים.
#~#~#~#~#~#~#~#~#~#~
ובשקט המאיר את היקום
משכיח תהומות של עצב,
הגיעה העת כבר לקום
להיכנס למלוא הקצב.
אל שבוע חדש של תקווה
אל מול שאון ואדווה
או גל מתנפץ בשלווה
אל דרך שהטֶבַע התווה.
אל יום חדש, בראשיתי,
בו אוכל ליישם תכליתי,
לעמול עליו בדם תמציתי
אולי זו הפעם, שעתי.
או שמא עוד חלום כוזב
שבשעתו קוסם הוא בזוהרו,
אך עם שחר מיד עוזב
נמוג הוא וכַּלֶה הדרו.
אך התקווה כתמיד - מחדש
תתעורר בלי מבט לאחור,
והלב כבעבר עוד נגדש
בהופכו כל ערפל לצחור.
בוקר טוב !
גוונים של תום ומבוכה,
על רצפת בהט רועשת,
קול פעוטה שְבּוֹכַה,
אם בעקבותיה נרעשת.
את חום גופה מודדת,
שמא כאב תקפַהּ,
או סתם חשה בודדת,
השערות מעלה לרוֹפְאַהּ.
וכשעיניה בדמעתן עודם,
הליל פורש לו כנף.
לבה כמעט שנדם,
רק עורב קורא על ענף.
ובשקט שריקותיו מחרישות
כמו על זגוגית סדוקה נוֹקשוֹת
את קורטוב התקווה מתישות
מלוות במחשבות נואשות.
עד יאיר לו זוֹהַר השחר -
ותיעצמנה עיני הפעוטה,
הן הגיע יום המחר,
פֶּתּח לשינה מועטה.
עד שישוב השקט לשרור
המולת היום כבר מכה,
להרהורים נותנת דרור
פושטת צער ומועקה.
בוקר טוב וסופ"ש רגוע !
