שלוליות של קיץ

(תמונה: אריה חן)

ומבעד לחלון הצחיח, דמויות פוסעות בחוסר מנוחה.
אנשים כפופים נשרכים, גוררים את רגליהם במעין גמלוניות שאינה תואמת לשגרה, אגלי זיעה ניגרים מעל פניהם, מזכירים בהבזק של רגע את היורה הראשון של הסתיו, אשר מתחיל בטפטוף קל, ורק לאחר שמבטי פליאה ננעצים בו, הוא הופך ברגע קט לזרזיף של גשם, שוטף את כל היקום על תכולתו.
וכשהאספלט השחור צובר מטען מספיק מאותן הטיפות, דבר שדרך אגב - מתרחש תוך סיבוב אחד של מחוג השניות על צירו, נקוות להן שלוליות של קיץ בצידי הדרכים.
שלוליות של קיץ הן בלתי נראות. מורכבות הן מהחום המעיק והסבל של הבריות. הן מכילות את כאבם, תמצית דמם ואכזבותיהם של כל אותם אנשים יגעים. במראיהן הן יוצרות פסיפס צלול שאינו ניתן לראיה באמצעות עין אנושית. בניגוד לשלוליות החורף אשר עכורות הן, עקב מגען עם הטבע ומהמורותיו, שלוליות הקיץ צלולות הן. טעמן כשל הדמעות, והדמעות מתוקות הן. כן. הדמעות מתוקות ! כי דמעות של עצב ודמעות של אושר הגדרה אחת להן, פורקן. וטעמו של הפורקן מתוק הוא מכל, על כך אין עוררין.
וכשיורד הערב, הדמויות מסתגרות בבתיהן, מגיפות את הדלת בכבדות, ונאנחות אל מול המזגן. רק השלוליות נותרות להן בצד, הן לא מתייבשות לעולם. כי הן לא נראות גם בעיני השמש והרוח.
קשה לומר עליהן שהן נותרות מיותמות וחסרות ערך. הן מכילות בתוכן תהומות של רגשות, אוקיינוסים של כאב, ונהרות של דמע.

ומחר השרב ימשיך להכות,
את הכאב להקהות,
ואי שם במחוזות הנפש ימשיכו הלהקות,
לשיר את שירו השקט של הקיץ.