לא פעם תהיתי,
על אותם אדישים,
וכי לא בכו,
בעודם ילדים.
אחר כך הבנתי,
שזו הסיבה,
שנהיו כה קרים,
בגלל בכי מופרז.
או סתם רגשות,
מוחצנות סוערות,
שביום מן ימים,
ניסו לדכאות.
שוב גדלתי,
במחשבה חדשה,
אני בעצם אחד מהם,
או שמא הם בעצמם.
כך נעמדתי,
באמצע חיי,
בוהה בעצמי,
מחפש ת'תשובה.
וכי קיים האדם,
שאדיש או רגיש,
לבד לעצמו,
גם בלי סובבים.
או שמא כל,
הבעה שקיימת,
היא רק על פנים,
לא בלב שם בפנים.
אם כך אז למה,
ילד חולה,
יותר ממבוגר,
נוגע ללב.
ומדוע אשה,
הרה בצירים,
שונה בכל זאת,
מגברים צעירים.
והאם האדם,
החכם ביותר,
שינתו רגועה,
יותר מכולם.
בינתיים שינתי,
דעתי פעמיים,
מקצה לקצה,
מפאה לשוליים.
נראה כי לעולם,
לא אמצא לי תשובה,
על רגש ושכל,
וביניהם הסתירה.
כל אדם רגיש כשהוא צופה. כל אדם אדיש כשהוא עושה." (אמיל שארטייה)
