לעמוד על שפת הים עם הזריחה, לשלוף כבמטה קסמים את מכחולו של הבוקר, לטבול אותו בקרן אור ראשונה של שחר, ולהתחיל לצייר את החוף.
גרגירים זהובים של חול ללא מספר, קצף צחור עייף אך סוער, קריר אך מעורר, שברירי אך מלא תקווה, מתנפץ בחשאי אל סלעים קדומים.
בחשאי ? לא ממש.
לנשום אדוות גלים בניחוח בראשיתי, להסניף, לחוש את אותה האדווה פושטת בגוף, מעבירה בו צמרמורת לרגע.
כמו צליל שגוי המופק מפסנתר מושלם, כמו להעביר נוצה על פניו הרכרוכיות של תינוק, כמו יצירת אומנות שלא חתום עליה היוצר, כמו נייר כסף מוזהב, כמו ספר ללא תוכן העניינים, כמו ליקוי ירח או סתם סהר שנם לו באמצע הליל.
ופתאום מכה בי התובנה כי החוף עשיר מידי מכדי לציירו באבחת מכחול. עשיר מידי.
מחזיר את המכחול אל נדנו, ונותן לגלים להשלים את הציור.
בוקר טוב !
בסתיו העצים משירים את עליהם, שלכת.
ובלילות הנפש משילה את הדמעות, נוטשת.
לרגע נדמה הגזע העקר לחדל אונים,
והלב העצב לחסר פנינים.
אך כשקרב לו האביב ובכנפיו הפריחה,
ובלילות אל לבבות, הרוח מגיחה,
מתבהר כי הכל בעצם תחילתה של צמיחה,
וכל שקיעה היא איתות ישיר של זריחה.
והלב כמה כל כך, לשוב הביתה אל תהיות האושר, לאסוף את האושר בשקים קטנים, לחמוק עימן מבין דלתות הפחד, וכשיגיע ליעד הנכסף, יצרור את השקים, יחורר בהם נקב קטן, ויניח את מיטתו למארשותיהן.
ובכל פעם שהשלכת מתחילה, הנפש נסערת, הלב מתרוקן, והדמעות מבצבצות, זהו הזמן להניח את הראש תחת השקים ולחוש בטיפטוף הדק והנעים של טיפות האושר.
טיפות האושר הן קיימות, אך מחלחלות לאט לאט. אם נשקה את הערוגות ביום אחד ללא בקרה, לא יישאר מהן מאומה. החכמה היא לדעת לתת לאושר לחלחל בקצב שלו, ובעיקר לא לפספס, לעמוד במקום הנכון. מתחת לשקים בפינת החדר.
שבת שלום !
איי שם, בין גאיות ההרים, מעבר לחרכים נסתרים, בין סמטאות הגחמה, תחת שתילים שיבשו, מאחורי סדקי הסלעים ובעוד כמה מקומות חבויים, קיימת לה מנגינת החיים, לחן האושר הנצחי, תוויו עממיים, הוא מורכב מהברות של הטבע, שמורכבות בעיקר משתיקה, ומהבנה שבין השתיקות.
על אף נטייתו להסתתר, בני האדם נפגשים בו במהלך חייהם שוב ושוב, לא תמיד מבחינים בו, פעמים שדורכים עליו והופכים אותו לעצם בר חלוף, ופעמים שמלבישים לו מילים זרות, צורמות משהו, שאינן מסתדרות עם הלחן הטבעי שלו, מתכון להרס מושלם.
לעיתים רחוקות תופסים אותו ברי הדעת כמות שהוא, בשלמותו, ומצליחים להכניס אותו אל תיבת הנגינה, על מנת להפיק ממנו את צליליו האמיתיים, הטבעיים, המעוררים השתאות בפשטותם והמחיים את הנפש באמיתותם.
אין זה תפקידנו לחצות יבשות בשביל לתפוס אותו, אף לא לעטות כפפות עשויות בד גס ומחוספס על מנת שלא יחמוק מידינו, ובעיקר שלא לחפש אותו במקומות צפויים, כי לעולם לא נמצא אותו שם.
כל שנדרש מאיתנו הוא להשחיז מעט את קירות הלב, לעדן מעט את חווית הרגש הטמונה בנו, ולדעת לזהות את האושר גם בחשכה. כי הוא קיים בעצם בכל מקום, אסור לתת לשתיקתו להטעות אותנו, וכל קיומו תלוי בתפיסתנו. אם נחליט להפעיל את תיבת הנגינה גם בזמנים שאנו לא רואים אותו בממשותו, נגלה לפתע כי הוא קיים, וכי הוא מפיק את הצלילים מעצמו.
כן. את אותם התווים העממיים,
המורכבים מהברות של הטבע,
שמורכבות בעיקר משתיקה,
ומהבנה שבין השתיקות.
 |
| (תמונה: אריה חן) |
ומבעד לחלון הצחיח, דמויות פוסעות בחוסר מנוחה.
אנשים כפופים נשרכים, גוררים את רגליהם במעין גמלוניות שאינה תואמת לשגרה, אגלי זיעה ניגרים מעל פניהם, מזכירים בהבזק של רגע את היורה הראשון של הסתיו, אשר מתחיל בטפטוף קל, ורק לאחר שמבטי פליאה ננעצים בו, הוא הופך ברגע קט לזרזיף של גשם, שוטף את כל היקום על תכולתו.
וכשהאספלט השחור צובר מטען מספיק מאותן הטיפות, דבר שדרך אגב - מתרחש תוך סיבוב אחד של מחוג השניות על צירו, נקוות להן שלוליות של קיץ בצידי הדרכים.
שלוליות של קיץ הן בלתי נראות. מורכבות הן מהחום המעיק והסבל של הבריות. הן מכילות את כאבם, תמצית דמם ואכזבותיהם של כל אותם אנשים יגעים. במראיהן הן יוצרות פסיפס צלול שאינו ניתן לראיה באמצעות עין אנושית. בניגוד לשלוליות החורף אשר עכורות הן, עקב מגען עם הטבע ומהמורותיו, שלוליות הקיץ צלולות הן. טעמן כשל הדמעות, והדמעות מתוקות הן. כן. הדמעות מתוקות ! כי דמעות של עצב ודמעות של אושר הגדרה אחת להן, פורקן. וטעמו של הפורקן מתוק הוא מכל, על כך אין עוררין.
וכשיורד הערב, הדמויות מסתגרות בבתיהן, מגיפות את הדלת בכבדות, ונאנחות אל מול המזגן. רק השלוליות נותרות להן בצד, הן לא מתייבשות לעולם. כי הן לא נראות גם בעיני השמש והרוח.
קשה לומר עליהן שהן נותרות מיותמות וחסרות ערך. הן מכילות בתוכן תהומות של רגשות, אוקיינוסים של כאב, ונהרות של דמע.
ומחר השרב ימשיך להכות,
את הכאב להקהות,
ואי שם במחוזות הנפש ימשיכו הלהקות,
לשיר את שירו השקט של הקיץ.
המדרגות הנעות שבלב,
סולם השלבים של הנפש,
מחשבות על אושר שהיה, ועל תקווה שעודנה,
הרהורים על שמש שזרחה, ועל קרני אור שאולי עוד ישובו.
ושוב שתיקה.
והמון דיבורים מורכבים מהברות חסרות פשר.
הברות בשפת הלב, שפה כל כך מוכרת וכל כך זרה.
עוצם את עיני, מנסה לחוות את החושך שסביבי ואת הדממה המעיקה, אך האור מתעקש לפלס לו מקום אל תוכי - כמו בצילום רנטגן. לחדור היישר אל קירות הלב.
והדממה הופכת לשיר. שיר נוגה, אבל עדיין שיר.
שיר על מחשבות משונות, על תקוות נושנות, על פנים קורנות, ותחושות מרוקנות, שאת האדם מחסנות, נחמה הן מסמנות, ובשקט מכונות, בשמן האמיתי.
הלא הן מחשבות העתיד.
♥ שבת שלום ! ♥
גלים מתנפצים בשלווה אל אי של שקט חסר מחשבות,
רוחות חסרות כנף מלוות במשובה את הטוב שחלף,
רגש קטן מתעורר אל יום שעבר וכבר לא,
גבר עם קעקוע של יצור שנכחד, משפיל את עיניו במבוכה,
רגבי אדמה מתפוררים, נופלים אל תהומות ונשכחים,
השקט מחפה על כאב מטושטש שהציץ מבעד לסדקי הכתלים,
יבבות של תינוק הופכות לחיוך סתמי של הבלתי נודע,
רק היקום ממשיך להנהן את פזמון החיים, ממתין לתקווה שתחזור.
♥ שבוע טוב ! ♥
