כשאני עוצם את עיניי ניצבות מולי הדמויות, רחוקות, עמומות ומטושטשות.
בעבר הן היו בני אדם, אך בהווה הכואב הן רק זיכרונות, כואבים וצורבים.
למראהן אני מזיל דמעה, שהופכת לבכי מיוסר, מרוסק ושברירי.
ובחלום הן מדברות אלי, למרות שהן רק דמויות. אך איני מצליח לשמוע את קולן, אולי רק הד מרוחק. אני עונה להן בחזרה ללא מילים, כי אין תשובות, רק כאב מיותם ועמוק. כאב שלא יישכח או יגליד לעולם, כאב של נפילה בקרב. כאב של מוות ושכול.
אפשר לראות בעיניהן את הגבורה ואת האומץ שבחייהם לא כולם ראו, עכשיו זה גלוי, כי דמויות אינן לובשות בגדים, ובחלומות אין סודות.
לדמויות לא קר, וגם לא חם. הדבר היחיד שהן עוטות על עצמן הוא המסירות והנחישות. לדמויות גם אין רגשות, הן מביטות בי ואני יודע שהן קוראות את מחשבותי, חודרות אל לבי השותת. אילו רק הייתי יכול להתקרב, לשמוע את מילותיהן, את לקחיהן, ואת צוואתן. אבל זה רק חלום, והדמעות חוסמות את הראיה, ממלאות את המרחק שביני לבינן, מונעות ממני מלהתקרב.
אין לי דרך אחרת, אני מוכרח להקשיב לנימת ההד, ולנסות להבין את שברצונן לומר. החלום ארוך, והדמעות ממשיכות לזלוג, לוקח לי זמן להבין שצוואתן אינה יכולה להיכתב, ואף לא להיאמר. היא כוללת תחושות ורגשות שברצונן להעביר. תחושה של גאווה לאומית, אמונה בצדקת הדרך, אומץ לב ומסירות נפש. זו צוואה לדורות, לאהוב בלי לחדול, לתת בלי סוף ולהרגיש שלא נתנו אלא קיבלנו, להקריב את עצמנו לערכים שבהן אנו מאמינים, לחיות על פי האמת הפנימית לא לתת לדברים חיצוניים לערער את אותה האמת ולהכתיב את חיינו, ללמוד להכיל יותר, להבין יותר, להרגיש את האחרים, כאילו הם חלק מחיינו ממש, ולא רק פסיפס שנועד לגוון אותם.
כשהכרה זו מחלחלת אל ראשי אני רואה את הדמויות מהנהנות, מאשרות שאכן לכך התכוונו. דמויות לעולם אינן מחייכות, אבל היום אין כללים. אני מצליח לזהות בדל של חיוך למרות הערפל. הבעה של שביעות רצון.
עם השחר אני פוקח את עיניי, מתעורר מהחלום, ומוצא את פניי רטובות לחלוטין מן הדמעות המלוחות שעדיין חמות. אני מסיק מכך שזה לא היה חלום. אלו היו מחשבות. תובנות. הרהורים. על התחלה חדשה, על דרך חיים שונה, מבט אחר לחיים החולפים, ועל מה שנשאר מהן באחריתם.
אני מנגב את הדמעות, ואוצר אותן אל ימים אחרים, בו העצב יחלוף והתובנות יטבעו במציאות שדרכה להשכיח. ככה אזכור תמיד את הדברים, ואשתדל לנהוג על פיהן טרם יהיה מאוחר.
במותם ציוו לנו את החיים, יהי זכרם ברוך !
בעוד ארבע שעות תישמע צפירה למשך 120 שניות.
לא, אין לי סבתא שנספתה בשואה, גם לא סבא. אבל יש לי משהו קטן בלב שנדם ומת.
120 השניות לא יתמצתו את חייהם, דמם ואיבריהם של שישה מיליון, אבל לפחות את החלק שמת בלבי אנסה להחיות בדקות אלו.
אני מהרהר על עולם בו קיימת בי מעט יותר הבנה כלפי אנשים שונים ממני, ללמוד לקבל את האחר כמות שהוא בלי שאיפה או רצון לשנות אותו, לאהוב את האחר בגלל מה שהוא - ללא קשר להשקפה/דת/גזע/מראה/מקום/רמת משכל/עמדה, לכבד אותו כמו שהייתי רוצה שיכבד אותי הוא, ולהיות קשוב לצרכיו, גם או בעיקר, כשצרכים אלו שונים משלי.
אני לא נביא, אף לא קוסם, אך בטוחני כי אם ששה מיליון במדינתנו היו מנצלים את 2 הדקות האלו למחשבות דומות, דמם של ששה מיליון השרופים יחדל מעט מרתיחתו ויספג באדמה בשקט יותר.
(קרדיט לתמונה: d4n1)
וכמו עקבות בחול
כמו טביעת מכחול
נסערת הנפש, נפעמת,
על מקומה תוהה, משתוממת.
וכמו חציר קמל
כמו איכר עמל
הכאב את ראשי חִשמל
בראותי כי אין חומל.
וכמו עלים בשלכת
כמו צליל חלול כמתכת
גוויַתי אל תהום נשלכת
טרם אדע אנה הולכת.
וכמו ניצוץ של תקווה
וכמו לפיד כבר כבה
מטפס השחר בחיבה
מלטף, מרחיק כל איבה.
~#~#~#~#~#~#~#~#~ #~
ורק בזווית האישון
דמעה שקופה עוד נותרה
האם אספיק עוד לישון
חידה היא בלתי פתורה.
עת נשבו הרוחות
עלטה את העצב הביאה /
עת נתגלו השוחות
קרן אור אין להצביע.
עת נשכחו הימים
מלאי זכרונות וחיוך /
עת נמלאו בכתמים
לא הותירו חותם או שיוך.
עת דמעה מן הלב
זלגה אל הבלתי נודע /
עת הכאב השתלב
וכבר אין פתרון לחידה.
עד שהשחר בכסותו
ימחה את הגוונים /
יטיל את מלוא חסותו
יצייר חיוך על פנים.
שיר הרוחות/ וילדות שבוכות/ מחשבות שבורחות/ בסיעור של מוחות/ באפלה שוחות/ דמעותיהן למחות/ כי אין שכחות/ רק תקוות מפריחות/ להרדים מבטיחות/ עם העצב מגיחות/ רוחות.
חרבות מצוחצחות/ בשמן משוחות/ ביחסי כוחות/ את העשב לוחכות/ בריחן דוחות/ במרוצתן צווחות/ על הרוע מדווחות/ בקול יגון משיחות/ נדניהן שלוחות / חרבות מצוחצחות.
כמה אנחות/ ושברים של לוחות/ את הנפש מועכות/ סכיניהן דרוכות/ ותחתיהן שוחות/ דעתי הופכות/ בחוסר הוכחות/ באפס הצלחות/ אל החושך מחייכות/ אנחות.
ולפתע הזריחות/ בעיניים פקוחות/ בשפתיים חותכות/ משתיקות את הצרחות/ באור יקר נוכחות/ ללא ריב ומדוחות/ שערי היום פותחות/ והחושך כבר פחות/ זריחות.
אין לי מילים. יום לא קל בכלל. כשאתה רץ לסחוב תינוקות בתוך עשן אפוף ובזיכרונך מה אירע רק לפני ימים ספורים. בנין שלם מלא בעשן סמיך ולהבות, ואתה כבר לא יכול לצאת, מטפס על גגות על מנת לעבור לבניין הסמוך... ואני לא מדבר על הנזק שאירע, ברוך ה' שלא היו נזקים בנפש כלל, אבל כל שנייה נזכר בעוד דברים יקרים שהיו שם, ספרים רבים שהחיים שלך מתגמדים בתוכם, כאלו שעברו איתך את מסעותיך, את הרגעים השלווים והסוערים... המון זיכרונות הכי חשובים שלי שאצרתי במשך עשרים שנה, תעודות, מתנות, ברכות, ושלל חפצים - עלו עם הלהבות, ונותר מהם רק גווילים חרוכים. אתה בעצם מרגיש שנתלש חלק ממך, מחייך. ומכולם נותר בזיכרונך רק הצליל הצומרני של רכב הכיבוי שמיילל על דברים שנחרבו ולא ישובו עוד... ה' שרף וה' לקח. יהי שם ה' מבורך.
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.2466532801995.85234.1812550174&type=1¬if_t=like
