מחר יהיה בסדר

ובשדרה החמישית על יד עץ החרוב,
יושב ילד קט, התיק בידו.
מרגיש הוא כה רחוק, כה קרוב,
האם מישהו בעדו, או שכולם נגדו.

וכשהדמעה במורד עינו זולגת,
מבין הוא כי אפסו להן תקוות,
העצבות בנפשו קוּרִים אורגת,
בראשו מחשבות מעיבות.

עלה נושר על לחיו,
הוא כלל אינו חש,
מפליג אל ימים שהיו,
טרם כה הוכחש.

עת אדוות הגלים ליטפה,
עת רוח צפרירית חיבקה,
בחום ואהבה שטפה,
אימצה אותו אל חיקה.

שלולית נקווית בין רגליו
מדמעותיו שהצטברו
הוא חולץ את נעליו
ונזכר בדברים שקרו.

לפתע מתנער מחלום
מן האופק דמות הגיחה
רק תקרב היא הלום
ואימו מעליו משיחה

א-מ-א, פולט בכמיהה,
והיא מוציאה ממחטה,
קול רך משמיעה,
את פניו מנגבת בעלטה.

מכורבל בתוך ידיה,
נושאת אותו אל ביתו,
אחרית דבר מי יודע,
האם תמה שעתו.

אך קרני האור מבטיחים,
הן לא אכזבו הם מעודם.
בחן ונועם משוחים,
שולחים מעט מהודם.

כי מחר יהיה בסדר,
לא כמו יום אתמול,
לוחשות כך פינות החדר,
מימין ומשמאל.

כך נרדם ושלווה של שחרית,
על פניו נסוכה, ברוגע.
לחייו שוקעות בכרית,
פניו מאירות בנוגה.

ערב טוב !