יושב אני על
יד עץ חרוב
הנשקף מאדן חלון ביתי,
בזיכרוני חרוט צרוב,
קלף דהוי מסותת בקסתי.
ועל הקלף מגילת ספר
הנשקף מאדן חלון ביתי,
בזיכרוני חרוט צרוב,
קלף דהוי מסותת בקסתי.
ועל הקלף מגילת ספר
זיכרון לבודד שאינו
שיירי עשן ואפר
נותרו לבדם מחִינו
שיירי עשן ואפר
נותרו לבדם מחִינו
ובצד תמונה כבר עמם נוגהה
דהויה אך לא מיושן,
נהרות של דמעות ספגה
הצהיבה, אף היא דמֵעה.
כך יושב על אם דרך
בחושבי רואה אין,
חופן ראשי בידיי
נותן דרור לרגשותיי.
במורד לחיי גולשת
מרה, טיפה, מלוחה,
האם דמעה היא זו
או כאב אצור שנתיים
יד מונחת על כתפי
שערו צחור מושלג
רועד הוא בקולו
אני מבחין בקצה מקלו
ללא היסוס הוא פותח
בזיכרון מיובל שנים
ובו נער פעוט במדים
אם ואב דאוגים
על הודעה יבשה נבוכה
בכי בדידות מועקה
רק מדים חרוכים שנותרו
להכאיב עוד שנים נשארו
אך, פתאום בנימה אחרת,
הן הזיכרון לא יקהה לעולם,
במקום לאמלל את חייך,
שוב עתה אל הוריך...
וזכור כי אין הזמן מרפא,
רק האמונה בצדקת הדרך,
הכרה והוקרה על שליחות שבוצעה - - -
היא זו שתעודד את נשמתך....
ומאז,
מידי יום
בשנה אני מתייחד עם נשמתו, על יד עץ החרוב, הקלסתרון המוצהב בידי, מזיל דמעה,
וכשהדמעה גוררת אחריה עוד אחת, מיד נזכר אני בזקן ובמילותיו, חש במגע ידו המלטפת
והרועדת, מילותיו האחרונות חודרות אל תוכי. חוזר הביתה בצעדים מאוששים, מביט על הנר
הקטן שעל יד אגרטל הפרחים, ונותן לאמונה להחזיק אותי שנה נוספת...
יהי זכרו וזכר חבריו ברוך וחקוק בנפשנו לנצח !!!
