בסתיו העצים משירים את עליהם, שלכת.
ובלילות הנפש משילה את הדמעות, נוטשת.
לרגע נדמה הגזע העקר לחדל אונים,
והלב העצב לחסר פנינים.
אך כשקרב לו האביב ובכנפיו הפריחה,
ובלילות אל לבבות, הרוח מגיחה,
מתבהר כי הכל בעצם תחילתה של צמיחה,
וכל שקיעה היא איתות ישיר של זריחה.
והלב כמה כל כך, לשוב הביתה אל תהיות האושר, לאסוף את האושר בשקים קטנים, לחמוק עימן מבין דלתות הפחד, וכשיגיע ליעד הנכסף, יצרור את השקים, יחורר בהם נקב קטן, ויניח את מיטתו למארשותיהן.
ובכל פעם שהשלכת מתחילה, הנפש נסערת, הלב מתרוקן, והדמעות מבצבצות, זהו הזמן להניח את הראש תחת השקים ולחוש בטיפטוף הדק והנעים של טיפות האושר.
טיפות האושר הן קיימות, אך מחלחלות לאט לאט. אם נשקה את הערוגות ביום אחד ללא בקרה, לא יישאר מהן מאומה. החכמה היא לדעת לתת לאושר לחלחל בקצב שלו, ובעיקר לא לפספס, לעמוד במקום הנכון. מתחת לשקים בפינת החדר.
שבת שלום !
