לחישות בין כתלים שקופים
אורות ניאון מבלבלים,
וכרגיל הרהורים עולים, חולפים
האם לנסות להאזין לדממה, שואלים.
ושוב עמידה רופפת
הדממה כמו תמיד סוגרת,
האכזבה את גופי שופפת
ותקווה נכזבת לועגת.
לא נותר אלא להישיר
את אותו המבט שכָּבַה,
לנסות את הרע להפשיר
לדחוק מחשבה כאובה.
וכשקווי השקיעה כבר נוגהים
חלום בראשיתי נטווה,
חיוכים את משכנם כאן קובעים
נפשי נסערת, חווה.
וכשיבשה הדמעה
ניגבתי את שארית הבכי מלְחַיי
הסדרתי נִשמתי קמעא
לא ! לא אשכח את היום בחַיי !
האושר ימשיך לרצד לעולַם
ובזכרון, חיבוק עמום של אֵם
ובכי ללא מילים מוּלַם
אהבת הורים אל בניהם !
וכשהכדור את נשימתו עצר,
מסיבובו האט, פסק,
אמנם לרגע קט, קצר
אך במשמעות החיים הוא עַסַק
מחיר או חינם כבר אינו נושא
כשהיקום כולו נע
מי יהין כעת להתנשא,
או לחשוב שכמעט מנע.
ובלילה השינה תרחק מאי-פעם
מחשבות כגלגל יסובו,
על חיים, מוות ובהם הטעם
והשיחות שעליהן נסובו
רק בפה יישאר לו מתקתק
טעם הערבות ההדדית בלי גבולות
וגם כשיכבו המסכים והתקשורת תושתק
ימשיכו המחשבות לעלות...
לילה טוב.
