ניגונו השקט של סוף השבוע

מטוסי נייר חולפים מעל ראשי ללא הרף, מזמזמים את ניגונו השקט של סוף השבוע. אורות ניאון מהבהבים, מכים בהבזקים קצובים את האישון. רוח קייצית מכסה בצעיף של קור את זיעת בני האדם, זורה עליה מעט קרח. קרח שהופך בין רגע לברד.

אני מביט בחלון ורואה המוני בני אדם קטנים רצים אל הבלתי נודע,

והמוני מחשבות רודפות אחריהם, מחשבות שטרם הושלמה יצירתן,

והמוני מועקות חסרות פשר, שלבטח יישארו כך גם מחר,

המוני עקבות שנותרו בחול לאחר ריצתם,

ולכל עקב יש חותם משלו.

אני יודע שמאוחר, תיכף תשקע לה חמה, אך במקום להמשיך בדרכי, אני נשאר מהופנט אל החלון.

אני מבין שהעקבים השונים מורים בעצם על אופיים של בני האדם. אין אחד שדומה לחברו, וכל אחד הוא עולם שונה. אני רוכן מעט ומבין דבר נוסף, לעולם לא אוכל להבין את האחר בצורה כנה וללא שום נגיעות. כי כשאני שופט אותו, אני שופט אותו בראש שלי ומנקודת המבט שלי, בעוד שמן הצדק היה לעשות את זה בראש ובראיה שלו.

אני ממשיך לחשוב, וניגונו השקט של סוף השבוע כבר אינו כה שקט. הוא הופך לתופים רועשים, הצלילים בונים לעצמם ריקוד רעשני משלהם, שלעולם לא ידמה לריקוד בני האדם. יתירה מכך, אין שני צלילים שרוקדים את אותו הריקוד.

שבת שלום ! 

♥ ♥ ♥

צלצולי פעמונים

צלצולי פעמונים באוזניים, רעש חרישי של שקיעת בין ערביים שהקדימה לבוא, נוגה עוטף בחמלה קשובה, פרפרים ללא צבע עפים לאחור בהבזקי התפכחות רגעיים. ובסוף היום כשישקטו הפעמונים, תעבור כאן הרוח ללא מילים ותביא בכנפיה את אדוות הגלים.
הרוח מכה על ראשי החשוף, על רגשות שקמלו עם שחר, אוספת את המחשבות אל חיקה וצוררת אותם בסדר מופתי בין כנפיה. וכשהחושך גובר, ובני האדם נמים, יוצאת הרוח בדממה אל בית האריגה, נוטלת חוט ומחט, פורשת את המחשבות על הנול העתיק, ומתחילה לאחות את הכאב.
ואז אני מבין, שבעצם זו הסיבה לנדודי השינה, המחשבות נעות להן מצד אל צד על פי הלחן השקט של המחט.
ושוב מכין את עצמי ללילה לבן, ממתין לרוח שתבוא.

נאחז בתקווה

מחשבות מפליגות כמו ספינה ללא מפרשיה,
תהיות אבודות כמו סומא שאיבד את כלבו,
רגשות סוערות כמו רוח חורפית בחודשי הקיץ.

מגשש באפלה, בין קירות לשתיקות, בין מטרות לכשלונות, בין פריחה מלבלבת לשקיעה מעומעמת, בין אבני שפה אל שביל עפר שהיה פעם מקור של השראה, בו נקוו המים ויצרו בועות, שעדיין חגות במעגלים גם היום, שנים לאחר שיבשו המים.
וכשתקווה בראשיתית של תחילת שבוע - צפה לרגע על המים, לרגע נדמית היא כאורח זר, שחדר אל טריטוריה לא לו, שנחת בטעות בינות לעלי העצב והתוגה, אני אפילו לא מנסה להבהיר לו זאת, בטוח שהוא לא ימצא את מקומו, הוא יחוש זר ויסוב על עקבות האושר שטבע הוא בהלוך - על שביל העפר.

אך לפתע ההבנה מחלחלת, כי מה שהתקווה לעולם לא תדור עם הייאוש יחדיו, אין זה מחמת התהום הפעורה ביניהם. אלא רק משום שברגע שהיא עוברת לדור עמו כבר אין כאן יאוש, היא ממלאת בנוכחותה את חדרי הלב וחולקת עמם את תחושותיה, תחושות ענוגות, הממלאות כל סדק שבו, ומאחות את הכאב העמוק והמיותם.

וכשההבנה קונה לה שביתה, אני כבר מסוגל לפתוח את עיניי, ושוב לעצום אותן, אבל הפעם כבר מתוך בחירה, לשוב אל מה שהיה פעם 'אני', אל התחושות הנעימות והמרגיעות של השלווה והרוגע, של שבוע חדש שאינו קשור לשבועות שקדמו לו אף לא בחוט האריגה הזול ביותר. כעת נותר רק להיאחז היטב בתקווה ולזכור שהיא קיימת גם בשעות שהחושך שולט וקשה להבחין בה...

שבוע טוב !

עכשיו טוב לך...

אוריה,
לפני שבוע בדיוק ישבנו על המזח. הנחתי עלייך את ראשי.
אמרת לי: אל תשתה עוד, מספיק.
דיברת איתי על הלימודים שלי. אמרת לי שיש לי כוחות, ושאני גיבור.
הבטחת לי שאצליח לעמוד בזה ולהמשיך הלאה.

את היחידה שבאמת הבנת את הכאב שלי. כי החיים שלך היו מלאים במושג הזה ששמו כאב. את היחידה שיכלה להבטיח לי שאני ארגיש טוב יותר ואסתדר ואאמין לה. כי ידעתי, שמהמקום שאת אומרת את זה - זה לא סתם מילים יפות. לומר כך מתוך הייאוש והחוסר אונים שחשת באותם ימים זו גבורה מאין כמוה !

בכלל לא רצית לבוא למפגש האחרון. אמרת שאין לך כח לראות אף אחד. את לא רוצה לשמוע אנשים בכלל. אבל כשהגעת בסופו של דבר, נתת את כל כולך ! אמרת לכולם מילים יפות ומעודדות !
את היחידה שם שלא שקעת בעצמך, למרות הבלבול, הכאב הנצחי, והלב השבור. דיברת עם כולם בנועם, ברוגע, נתת לכולם הרגשה טובה, הדגשת להם כמה טוב שהם הגיעו, וכמה שהם מוצלחים ואיזה עתיד מזהיר מצפה להם.

כמה הייתי משלם עכשיו בשביל לשמוע את זה ממך שוב ???
כמה הייתי משלם בשביל לחבק אותך לעוד שניה קטנה ???
לתת לך את כל כולי. להשיב לך קצת בחזרה את מה שנתת לי.

עכשיו טוב לך. את רגועה.
את סופרת את הכוכבים, אבל מלמעלה, בלי להתאמץ כל כך.
תעצמי את עינייך ותדעי שנזכור אותך לעד.

נוחי בשלום אורייתושש !

ויום אחד ייעצר העתיד...

(תמונת הנושא של אוריה בפייסבוק)

אוריה.
קשה לכתוב על מקלדת רטובה מדמעות.

רק לפני כמה ימים כתבת לי: 'לא לנתק קשר'...
רק לפני כמה ימים ראיתי אותך מחייכת :(

את היית טובה בלי סוף. האינבוקס שלי מלא בהודעות של עזרה ותמיכה ממך. רציתי להעתיק אבל לא יהא לזה סוף. את היחידה שעודדת אותי שאני מסוגל להצליח עם הלימודים, וכמה כוחות יש לי...

ביקשת ממני לבוא לבקר בשבת במעונות. אבל עד שראיתי את ההודעה כבר כתבת שאת נרדמת.
לא ביקרתי השבת.
גם שבת הבאה לא אבקר......

לא הספקתי לומר לך שלום.
אני יודע שעוד אוריד דמעות רבות... אזכור אותך לנצח !
יהי זכרך ברוך.
Oriya, נוחי על משכבך בשלום.

אוריה

אוריה, 
אני לא באמת מסוגל לכתוב משהו. אני עדיין חש את אצבעותייך הרועדות.

בסוף השבוע נתתי לך חיבוק. אבל הוא לא היה מספיק אמיתי.
את דיברת על זה שלא טוב לך, ושאת רוצה לשים סוף לחיים האלו.

כל כך עצוב, אבל אני מנסה לשכנע את עצמי להתנחם בידיעה שזה מה שטוב לך. החיים לא היטיבו איתך. את סבלת מספיק. מספיק בשביל כולנו. בשביל כל האנושות כולה. אני עוד אכתוב לך הרבה בהמשך. על הרגעים האחרונים שראיתי אותך, ועל המילים האחרונות שאמרת לי.

אני לא מאשים את עצמי על כך שיכלתי למנוע את זה !
זה בין כך לא יעזור להחזיר אותך אלינו...


אני מאשים את עצמי על כך שאני בן אדם. על כך שאנשים כמוני גרמו לך לעשות את הצעד הנורא הזה.
אני רק רוצה לומר לך שהכרתי אותך קצת. את היית מיוחדת וטובה, וגם כתבתי לך את זה אתמול בצ'אט.

אני רק יודע שעכשיו טוב לך ואת מאושרת.
החיים היו גדולים עלייך.
זה היה בלתי נמנע.

יהי זכרך ברוך !