ניגונו השקט של סוף השבוע

מטוסי נייר חולפים מעל ראשי ללא הרף, מזמזמים את ניגונו השקט של סוף השבוע. אורות ניאון מהבהבים, מכים בהבזקים קצובים את האישון. רוח קייצית מכסה בצעיף של קור את זיעת בני האדם, זורה עליה מעט קרח. קרח שהופך בין רגע לברד.

אני מביט בחלון ורואה המוני בני אדם קטנים רצים אל הבלתי נודע,

והמוני מחשבות רודפות אחריהם, מחשבות שטרם הושלמה יצירתן,

והמוני מועקות חסרות פשר, שלבטח יישארו כך גם מחר,

המוני עקבות שנותרו בחול לאחר ריצתם,

ולכל עקב יש חותם משלו.

אני יודע שמאוחר, תיכף תשקע לה חמה, אך במקום להמשיך בדרכי, אני נשאר מהופנט אל החלון.

אני מבין שהעקבים השונים מורים בעצם על אופיים של בני האדם. אין אחד שדומה לחברו, וכל אחד הוא עולם שונה. אני רוכן מעט ומבין דבר נוסף, לעולם לא אוכל להבין את האחר בצורה כנה וללא שום נגיעות. כי כשאני שופט אותו, אני שופט אותו בראש שלי ומנקודת המבט שלי, בעוד שמן הצדק היה לעשות את זה בראש ובראיה שלו.

אני ממשיך לחשוב, וניגונו השקט של סוף השבוע כבר אינו כה שקט. הוא הופך לתופים רועשים, הצלילים בונים לעצמם ריקוד רעשני משלהם, שלעולם לא ידמה לריקוד בני האדם. יתירה מכך, אין שני צלילים שרוקדים את אותו הריקוד.

שבת שלום ! 

♥ ♥ ♥