מחשבות מפליגות כמו ספינה ללא מפרשיה,
תהיות אבודות כמו סומא שאיבד את כלבו,
רגשות סוערות כמו רוח חורפית בחודשי הקיץ.
מגשש באפלה, בין קירות לשתיקות, בין מטרות לכשלונות, בין פריחה מלבלבת לשקיעה מעומעמת, בין אבני שפה אל שביל עפר שהיה פעם מקור של השראה, בו נקוו המים ויצרו בועות, שעדיין חגות במעגלים גם היום, שנים לאחר שיבשו המים.
וכשתקווה בראשיתית של תחילת שבוע - צפה לרגע על המים, לרגע נדמית היא כאורח זר, שחדר אל טריטוריה לא לו, שנחת בטעות בינות לעלי העצב והתוגה, אני אפילו לא מנסה להבהיר לו זאת, בטוח שהוא לא ימצא את מקומו, הוא יחוש זר ויסוב על עקבות האושר שטבע הוא בהלוך - על שביל העפר.
אך לפתע ההבנה מחלחלת, כי מה שהתקווה לעולם לא תדור עם הייאוש יחדיו, אין זה מחמת התהום הפעורה ביניהם. אלא רק משום שברגע שהיא עוברת לדור עמו כבר אין כאן יאוש, היא ממלאת בנוכחותה את חדרי הלב וחולקת עמם את תחושותיה, תחושות ענוגות, הממלאות כל סדק שבו, ומאחות את הכאב העמוק והמיותם.
וכשההבנה קונה לה שביתה, אני כבר מסוגל לפתוח את עיניי, ושוב לעצום אותן, אבל הפעם כבר מתוך בחירה, לשוב אל מה שהיה פעם 'אני', אל התחושות הנעימות והמרגיעות של השלווה והרוגע, של שבוע חדש שאינו קשור לשבועות שקדמו לו אף לא בחוט האריגה הזול ביותר. כעת נותר רק להיאחז היטב בתקווה ולזכור שהיא קיימת גם בשעות שהחושך שולט וקשה להבחין בה...
שבוע טוב !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה