בעוד ארבע שעות תישמע צפירה למשך 120 שניות.
לא, אין לי סבתא שנספתה בשואה, גם לא סבא. אבל יש לי משהו קטן בלב שנדם ומת.
120 השניות לא יתמצתו את חייהם, דמם ואיבריהם של שישה מיליון, אבל לפחות את החלק שמת בלבי אנסה להחיות בדקות אלו.
אני מהרהר על עולם בו קיימת בי מעט יותר הבנה כלפי אנשים שונים ממני, ללמוד לקבל את האחר כמות שהוא בלי שאיפה או רצון לשנות אותו, לאהוב את האחר בגלל מה שהוא - ללא קשר להשקפה/דת/גזע/מראה/מקום/רמת משכל/עמדה, לכבד אותו כמו שהייתי רוצה שיכבד אותי הוא, ולהיות קשוב לצרכיו, גם או בעיקר, כשצרכים אלו שונים משלי.
אני לא נביא, אף לא קוסם, אך בטוחני כי אם ששה מיליון במדינתנו היו מנצלים את 2 הדקות האלו למחשבות דומות, דמם של ששה מיליון השרופים יחדל מעט מרתיחתו ויספג באדמה בשקט יותר.
(קרדיט לתמונה: d4n1)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה