איי שם, בין גאיות ההרים, מעבר לחרכים נסתרים, בין סמטאות הגחמה, תחת שתילים שיבשו, מאחורי סדקי הסלעים ובעוד כמה מקומות חבויים, קיימת לה מנגינת החיים, לחן האושר הנצחי, תוויו עממיים, הוא מורכב מהברות של הטבע, שמורכבות בעיקר משתיקה, ומהבנה שבין השתיקות.
על אף נטייתו להסתתר, בני האדם נפגשים בו במהלך חייהם שוב ושוב, לא תמיד מבחינים בו, פעמים שדורכים עליו והופכים אותו לעצם בר חלוף, ופעמים שמלבישים לו מילים זרות, צורמות משהו, שאינן מסתדרות עם הלחן הטבעי שלו, מתכון להרס מושלם.
לעיתים רחוקות תופסים אותו ברי הדעת כמות שהוא, בשלמותו, ומצליחים להכניס אותו אל תיבת הנגינה, על מנת להפיק ממנו את צליליו האמיתיים, הטבעיים, המעוררים השתאות בפשטותם והמחיים את הנפש באמיתותם.
אין זה תפקידנו לחצות יבשות בשביל לתפוס אותו, אף לא לעטות כפפות עשויות בד גס ומחוספס על מנת שלא יחמוק מידינו, ובעיקר שלא לחפש אותו במקומות צפויים, כי לעולם לא נמצא אותו שם.
כל שנדרש מאיתנו הוא להשחיז מעט את קירות הלב, לעדן מעט את חווית הרגש הטמונה בנו, ולדעת לזהות את האושר גם בחשכה. כי הוא קיים בעצם בכל מקום, אסור לתת לשתיקתו להטעות אותנו, וכל קיומו תלוי בתפיסתנו. אם נחליט להפעיל את תיבת הנגינה גם בזמנים שאנו לא רואים אותו בממשותו, נגלה לפתע כי הוא קיים, וכי הוא מפיק את הצלילים מעצמו.
כן. את אותם התווים העממיים,
המורכבים מהברות של הטבע,
שמורכבות בעיקר משתיקה,
ומהבנה שבין השתיקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה