לעמוד על שפת הים עם הזריחה, לשלוף כבמטה קסמים את מכחולו של הבוקר, לטבול אותו בקרן אור ראשונה של שחר, ולהתחיל לצייר את החוף.
גרגירים זהובים של חול ללא מספר, קצף צחור עייף אך סוער, קריר אך מעורר, שברירי אך מלא תקווה, מתנפץ בחשאי אל סלעים קדומים.
בחשאי ? לא ממש.
לנשום אדוות גלים בניחוח בראשיתי, להסניף, לחוש את אותה האדווה פושטת בגוף, מעבירה בו צמרמורת לרגע.
כמו צליל שגוי המופק מפסנתר מושלם, כמו להעביר נוצה על פניו הרכרוכיות של תינוק, כמו יצירת אומנות שלא חתום עליה היוצר, כמו נייר כסף מוזהב, כמו ספר ללא תוכן העניינים, כמו ליקוי ירח או סתם סהר שנם לו באמצע הליל.
ופתאום מכה בי התובנה כי החוף עשיר מידי מכדי לציירו באבחת מכחול. עשיר מידי.
מחזיר את המכחול אל נדנו, ונותן לגלים להשלים את הציור.

בוקר טוב !