במשעולי החיים
בנפתולי הדרכים
מצאתי מנוחה,
אין איש מפריע.
השקט שולט
דממה נעימה
מדבר עם השקט,
אין איש יודע.
הוא משיב לי חרש
במילים ללא קול
דיבורו מתון,
אין איש שומע.
רוח חולפת
אוושה מותירה
הוא מפסיק לדבר,
לא הבנתי מדוע.
אולי נותן לי
זמן להרהר
או שהתעייף,
סתם ניחוש פרוע.
לבסוף הוא יסביר
כי קולו נצטרד
בשל תזזית הרוח,
הוא רגיל למרגוע.
וכששב השקט
הוא ממשיך לדבר
אני פורק את ליבי,
הוא בלחש מרגיע.
מה הינך עושה ביום
עם שאון הרכבות
והמוני בני אנוש,
אני כה תמה.
קבלתי חיוך
אך לא תשובה
אני מנסה בשנית,
קולו כבר קטוע.
פתאום ממהר
מתחיל להתפוגג
טרם פתחתי עין,
והוא באמצע לנוע.
התחלתי לבכות
כמו ילד קטן
מסומר למקומי,
הייתי נטוע.
לא הבנתי
לאן נעלם
נשארתי בודד,
ומבע פני פגוע.
בלילה מחר
הוא ממתין לי לבד
מנסה להסביר,
כמה היה מנוע.
אל תשכח את שמי
הגביה מעט את קולו
כל קיומי וחיי,
הם רק בלילות השבוע.
עת שורר שקט
דממה למשש
צללים נוטים,
עולם בעלטה שוקע.
ביום אני פגר
הרעש שולט
את מקומי דוחק,
באופן פרוע.
אני מהנהן בראשי
כאות הסכמה
מתרפק על כתפיו,
והוא בלבי נוגע.
ומאז בכל לילה
באותה השעה
שנינו שם,
יש לי סיוע...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה