ובשחר העולה,
לא ההוא של אייל
עם הפיתה וקליפת הבננה,
השחר המקורי...
נפשו של פעוט
שהקיץ משינה
וחלום מוטרף,
הומיה.
קורא לאימו
ללא מילים
בבכי חרישי
ללא דמעה
בכיו מתפוגג,
נמוג, נמחה,
אל תוך כרית
בצבעו של הליל
ובבוקר,
כשהאם את הכר שוקלת,
כבדה היא מאתמול,
ממלמלת...
ולמחר ישוב החלום
והשקט בעקבותיו,
אך עתה אינו שב לתנומתו
מדדה הוא ממיטתו
נחפז אל השדה
ברגלים יחפות,
בכאב אינו חש
בעיצומו של חלום שקוע
פרח קטן בידו
את שמו אינו יודע,
אץ חזרה אל ביתו
והאם עצומות עיניה
על השידה ליד מיטתה
את הפרח מניח
עלי כותרת סביב
כהקדשה להנציח
בלאט שב אל חדרו
חיוך על שפתיו
והכרית מצטרפת
בצבעה כבר אינה מאיימת
ובבוקר,
כשהאם את הכר שוקלת
וחומק הוא מידיה, בקלותו,
דבר כבר אינה שואלת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה