כשהעצב מדבר ללא מילים
דמעה מלוחה בחטף גולשת
כמו עץ עירום ללא עלים,
חשוף לכאב, התקווה כבר נואשת.
אם רק היה אפשר לרוקן,
מבדל מחשבה את הראש
אם רק היה אפשר לתקן
את שעון העבר בחזרה לדרוש.
לפסוח על מילים ורגשות,
לטשטש היסוסים וחששות
בגדי האתמול ברגע קט לפשוט,
כמו הינד עפעף או משוט.
האם שם נמצא הפתרון
מעבר לתהיות הנושנות,
האם אכן זהו יתרון
לדלג על כמה עונות.
או שמא המוצא כה שונה
עם הפנים לעתיד הוא פונה,
ובמחשבה מעמיקה הוא עונה
באבני העתיד את עצמך תבנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה