אני יודע שהרבה אנשים כתבו לך ביממה האחרונה, אני בטוח שלא תספיקי לקרוא אפילו חצי מהדברים, גם אם ידאגו לאגוד את הכל בספר ולהקריא לך בכל לילה, לפני השינה...
אני חושב שגם אם יתנו לך את הפוסט הזה בלבד, יתכן שלא תצליחי לקרוא אותו כראוי. הוא יהיה מטושטש מהדמעות הרבות.
אבל אני בשונה מכולם לא כותב לך. אני כותב לעצמי.
אני לא כותב לך, כי את הכאב שלך לא שייך לעצור לעולם. שום כלי לא יכיל באמת את דמעות הלב, שום אמירה לא תפיג לרגע את תחושת השכול והיתמות. לא קיימות אותיות כאלו שמסוגלות לנחם, או מילים שבכוחן לאחות.
אני בסך הכל כותב לעצמי. כמו בכל לילה שאני לא נרדם.
אחת הסיבות לכך שאני כותב לעצמי היא שאני בן אדם מוגבל. כן, אני מודה בכך. אחת המוגבלויות שלי היא שהטבע מצליח להשכיח ממני תחושות מהר כל כך. נכון שכל מחשבותי היום היו סביב הכאב, וסביבך, אולי גם מחר קצת, אבל מה יהיה כשהדי התקשורת ישקטו, כשגזירי העיתונים ישלחו למיחזור, וכשהרוח תפזר את הדמעות. האם גם אז אמשיך לזכור את שמך ואת שמות יקירייך ? האם גם אז תנדד שנתי במחשבות מה את עושה באותו הרגע, מה עובר לך בראש ומתי בפעם האחרונה הַגית מתוך שינתך 'אמא' או 'אבא', והתעוררת שוב למציאות האכזרית והעגומה.
ככה לפחות המילים שכתבתי יעמדו לנגד עיניי מידי פעם. יזכירו לי שקיים הכאב, שהמשפחה הנפלאה שלך עדיין איננה, ושגם אם תקבלי את כל החום ואהבה שבעולם, את המילה 'יתמות' לא יהא בכחו של אף אדם לקחת ממך. רגעי האימה, התהום והמוות, עדיין יעמדו מול עינייך.
אולי תקראו לי אגואיסט. אולי אנוכי. או שוב מוגבל.
אבל אוכל להפיק תועלת נוספת מכתיבתי.
כשאי פעם רוחי תיפול עלי, ואחוֶוה תקופה קשה,
אדע רק לפתוח את הדף, לקרוא כמה שורות, ולהיזכר שאני בעצם אמור להיות הבן אדם המאושר בעולם. יש לי משפחה. יש לי חברים. לא חסר לי מאום. אבין פתאום שכאב הוא עניין יחסי, ושאובדן רכוש, מקור מחיה, או כל צער אחר שנתפס בעין אנושית, הוא חסר השוואה כלפי האובדן שלך. היתמות והשכול.
תהיי חזקה רחלי. אין לי מילים. רק דמעות. ובכי.
